מיתוס היופי: מהו, מי מרוויח ממנו ומדוע כדאי להשתחרר ממנו בהקדם?

אם יש מיתוס שצריך לנפץ כאן ועכשיו, הרי שזה מיתוס היופי. מילדות שוטפים אותנו במסרים מדכאים ומגבילים, הנוגעים להופעה החיצונית שלנו. הם פוגעים פגיעה אנושה בדימוי הגוף, בדימוי העצמי ובהנאה המינית שלנו. הגיע הזמן, שנפטר מהם ונתחיל לחגוג את עצמנו, בדיוק כמו שאנחנו.

הו, התסכול האינסופי. לא משנה מה נעשה, לעולם לא נראה כמו אנג'לינה ג'ולי, בר רפאלי או סינדי קרופורד. אבל הידיעה הזו, אין בה כדי לעצור אותנו מלנסות ולשאוף להגיע לשם. מיתוס היופי הוטמע בנו כל כך חזק, שלא ניתן להשתחרר ממנו במחי יד.

שטיפת מוח

כבר מילדות אנחנו מוצפות במסרים, שאומרים לנו בדיוק איך צריכה אישה להראות. כיום החשיפה כל כך מאסיבית שאפילו ילדות צעירות מוטרדות מכך שהן "שמנות".

נערות עסוקות בדיאטות, באיפור בטיפולי פנים, ובניתוחים פלסטיים, שיהפכו אותן ל"שוות" בעיני הבנים ולראויות להנות מהאופנה הסקסית והמגניבה, שמציעות רשתות האופנה.

כשאנחנו מתבגרות, זה ממשיך בנטילת כדורי הרזיה ושובע, ביקורים אצל יועצות תזונה, שיעורי כושר וחיטוב, הרמות, מילויים, הצרות הסרות ועוד – ועדיין  – אנחנו לא שבעות רצון (ולא שבעות כלל), כי אנחנו לא נראות כמו בת ה-18 שהיינו, או מהסלב בת ה-45 אחרי 4 לידות.

רבות מאיתנו משוכנעות באמת ובתמים, כי המשקל והיופי שלנו הם המדדים החשובים ביותר, שבהם אנחנו נבחנות ושבהם נמדדת הצלחתנו. אם ירדנו 5 ק"ג  ואנשים רואים ומחמיאים לנו על כך, אנחנו רואות בזה הישג מרשים בהרבה מכל הישג אחר, שעמלנו עליו חודשים או שנים.

החמיאו לנו שאנחנו לא נראות בגילנו – זה שיחוק של ממש. מאידך – אם עלינו (לא עלינו!) 2 ק"ג – אנחנו מגדירות את עצמנו ככישלון ולא חדלות מלבקר את עצמנו: "אם היתה לי משמעת, הייתי מצליחה לשמור על  BMI  הרצוי שלי, אני כזאת לוזרית"!

מה לגבי האופן בו אנחנו מתפקדות כרעיות, כאמהות, כחברות, כבנות, כקולגות בעבודה או כעצמאיות? כיצד קרה, שכל התפקידים המשמעותיים האלה שאנחנו מבצעות, נדחקים לשוליים? מדוע אנחנו לא מצליחות לפרגן לעצמנו על ההשקעה ועל ההצלחות בתחומים אלה? למה אנחנו לא מחמיאות לעצמנו על שינוי פנימי עמוק שאנחנו עומלות עליו במשך שנים?

כיצד קרה, שאנחנו מאפשרות למראה החיצוני שלנו לזכות בבכורה על בסיס קבוע?

ליצירת קשר

ליצירת קשר

053-6551840

מיתוס היופי – נעמי וולף

אז זהו, שזה לא אנחנו שאשמות, זה מיתוס היופי.

מי שטבעה את המושג "מיתוס היופי" היתה נעמי וולף, אשר פרסמה בשנת 1991 ספר בשם זה. על קצה המזלג, נעמי וולף טוענת, כי מיתוס היופי מורכב מקריטריונים, שנתפסים כאובייקטיביים, כך שכולנו מקבלות ומקבלים אותו כאמת צרופה.

תפקידו לעצב עבורנו את המודל הנשי אליו עלינו לשאוף (ולא – הוא לא כולל הישגים אקדמאים או הישגי קריירה מרשימים). תכל'ס – מה כבר ביקשו מאיתנו – להיות יפות ורזות? לא ציפייה בשמיים, נכון?

למעשה, מיתוס היופי מתפקד בעיקר כמכשיר דיכוי: הוא מציב בפנינו מראה, גורם לנו להיות לא מרוצות מהאופן בו אנו נראות, כך שאנחנו מנסות לשפר את עצמנו בנחישות, בהתמדה וללא לאות. במקביל, הוא גורם לנו להשקיע משאבים רבים – זמן, כסף ואנרגיה – בחתירה להגיע אל היעד הנכסף והלא אפשרי, זאת במקום לתעל אותם לאפיקים אחרים.

בחירה

אני כמעט בטוחה שחלקיכן אומרות עכשיו: "איזה שטויות! אני לא עושה שום דבר בגלל תכתיבים של החברה!"

גם נעמי וולף אינה מכוונת לכך, שנתחיל להסתובב בעולם מוזנחות, ואינה סבורה לרגע, שאישה שדואגת לטפח את עצמה, עושה זאת אך ורק משום שהיא אסירת עולם בתוך תפיסות חברתיות מעוותות. היא רק מציעה לנו לבחור, מהם הדברים שמתאימים לנו, ולבחון עם עצמנו, מדוע אנחנו עושות אותם.

הנה דוגמא מעולמי הצר

למעלה משנתיים התחבטתי עם עצמי בסוגיה הרת גורל – האם להתחיל ולעשות לק ג'ל או לא? השיקולים נגד היו סוציולוגים, כלכליים ופמיניסטים למדי:

  • את לא צריכה לנהות אחרי העדר. אז מה אם כולן סביבך עם לק ג'ל?
  • השתגעת? להוציא עשרות שקלים כל שלושה שבועות על השטות הזו?
  • ככה תתני למיתוס היופי לנהל אותך?

ואז הגיעה בר המצווה של הבן שלי. נראה לי לגיטימי, שאם אני לא הולכת למעצבת שיער או מאפרת, לפחות אפרגן לעצמי בלק ג'ל.

ואז – בום! התמכרתי. היופי הפך לעניין משני (אם כי לא מבוטל כלל) – הנוחות ניצחה בענק. לא עוד התבאסות מציפורן שנשברה, לא עוד דאגה מהסלק שצבע את הציפורן. הרווחתי 2 ב-1: רציתי טיפוח וקיבלתי שקט.

הפמיניסטית הגיעה למסקנה אליה כיוונה נעמי וולף – תהיי מטופחת – כשמתאים לך. באמצעות מה שמתאים לך. כמה שמתאים לך ותבחני עם עצמך האם המחיר שאת משלמת – שווה לך.

על משקל וביקורת עצמית

כאמור, מיתוס היופי גורם לנו להיות לא מרוצות מעצמנו באופן תמידי. והדבר נכון יותר מכל – כאשר מדובר במשקל שלנו. כיוון שאנחנו לא מצליחות להגיע ליעד הנשגב, אנחנו לא חדלות מלבקר את עצמנו על הכישלון שהננו. חינכו אותנו להאמין, שהרגשה רעה כלפי הגוף שלנו תעלה את המוטיבציה שלנו לשפר אותו.

רוצה סקס טוב – תשפרי את הגוף שלך (לא באמת)

אם להתייחס רגע למיניות, למדנו, שאם נהיה רזות מספיק – נרגיש יותר טוב עם עצמנו והסקס שלנו ישתפר. לראיה – החתיכים והחתיכות בסרטי הקולנוע ובסדרות הטלויזיה חווים סקס מעולה. הם נכנסים לדירה, הוא מרים אותה ומצמיד אותה לקיר, תוך דקה היא מתחילה להאנח וכשהשרירים מתחילים לכאוב לו, הוא מניף אותה, מטיל אותה על המיטה והם ממשיכים באקט הפוטוגני להחריד שלהם.

אבל רובנו, למרבה הבאסה, לא נראות ולא נראה לעולם כמו החתיכות מהסרטים והסדרות, ולכן הביקורת העצמית לא נפסקת לרגע. אנחנו משתוקקות לסקס מעולה, אבל מאמינות שלא מגיע לנו כזה, עד שנעמוד בסטנדרטים שהחברה, ובתוכה אנחנו – הצבנו לעצמנו.

נשמע כמו לופ אינסופי ובאמת לא פשוט לצאת ממנו. לא פשוט, אבל אפשרי ובעיקר – הכרחי, כדי שנוכל לחוות מיניות בריאה, עשירה ומהנה.

פוסט ההמשך לפוסט זה, דימוי גוף והנאה מינית, עוסק באופנים בהם נוכל לנתק את הקישור השגוי, שאנחנו עושות בין מידת המכנסיים שלנו, לבין הזכות שלנו להנאה מינית.

אני אחכה לך שם, אשמח לבואך.

פוסטים נוספים שעשויים לעניין אותך:

פורנו – השפעותיו על נערות ונשים

על הקשר הבלתי נפרד בין חמלה, אותנטיות, דימוי גוף ומיניות

חזיה – הגיגים וחישוב מסלול מחדש

האורגזמה הנשית

שתפי את הפוסט הנוכחי עם חברותיך

תודה שנרשמת!

מומלץ לוודא כי מייל האישור ששלחתי לך לא הגיע לתיבת הספאם או קידום המכירות.

כן! אשמח להירשם!

אתר זה עושה שימוש בעוגיות (Cookies) לשיפור חוויית הגלישה. על-מנת להמשיך ולגלוש באתר את מתבקשת לאשר את השימוש בעוגיות. את מוזמנת לעיין במדיניות הפרטיות להבין מהן עוגיות ואיזה שימוש נעשה בהן.