חברה אהובה שלי,
אני מאושרת, שפקחת סופסוף עיניים, לראות את מה שאני רואה לגבייך כבר עשור. זה לא כי אני בעלת עיניי רנטגן או כוחות-על, אלא שתמיד הרבה יותר קל לראות את האחר.ת מאשר את עצמנו.
בשיחתנו האחרונה ביקשת לשמוע מה אני אומרת על מספר עניינים, שקשורים בהתנהלות שלך בעולם. הם לכאורה נפרדים זה מזה, אבל לדעתי, הן שלובים באופן חזק כל כך, שברגע שתתחילי להתיר את הקשר, תוכלי להתחיל ולהשתחרר מהם, זה אחרי זה, גם אם לא ברגע אחד.
אני כותבת לך כמה מילים על כל אחד מהנושאים ואחבר הכל בסוף, כדי שתוכלי לראות עד כמה הם בעצם עניין אחד בלבד.
חדר משלך
דיברנו על מציאת מקום משלך בעולם. את דיברת על המימד הפיזי, על מציאת רגע שקט עבורך בתוך ביתך. לחשוב, לנשום, לנוח או להתענג מהויברטור החדש שרכשת לעצמך סוף סוף.
לדעתי, מבלי שהתכוונת, עשית לעצמך חיים קלים, בכך שבחרת להתייחס אל מימד החומר. זה יחזור גם בהמשך, העניין הזה.
אולי קל להצדיק את העובדה שאין לך רגע לעצמך בביתך שלך, בכך שבן זוגך והבנות נמצאים שעות רבות בבית, אבל שתינו יודעות שזה בעיקר תירוץ, שמכסה על דברים עמוקים יותר. הקורונה הרי לא היתה פה כל החיים וגם הילדות שלך מזמן לא תלויות בך מבחינת טיפול ונוכחות פיזית.
אז אם לא מדובר בהם – אולי בעצמם מדובר בבחירה שלך, שלא לקחת רגע ומקום עבורך בעולם?
דימוי גוף
תהית בקול, כיצד את יכולה לקבל את גופך, אשר רחוק בעינייך שנות אור מהאופן בו היית רוצה שיראה.
גם את וגם אני היינו מתהלכות בעולם ביתר קלילות אם היינו משילות מאיתנו את הקילוגרמים העודפים שלנו, אבל אנחנו פה והקילוגרמים שלנו צמודים אלינו, לפחות לעת עתה. במלחמה עם הגוף, לעולם הוא ינצח ועד שלא נמצא נוסחה שתתאים לך, לי, אין טעם להלחם. אז מה כן? המון דברים:
בגילך המופלג, את כבר יודעת, שהמשקל שלך הוא חלק ממך, אבל הוא בשום פנים אינו זהה לך.
לא בידיו מופקדות אחריות וסמכות כפי שיש לך היום. זו את שהוכחת, כי את ראויה להן, עם חדות המחשבה, יחסי האנוש, היצירתיות, הרגישות, ההכלה והחמלה, לא הוא.
לא הגוף שלך חינך את בנותייך להיות הנערות-נשים הנפלאות שהן, אלא את.
לא הגוף שלך לבדו מנהל מערכת יחסים עם בן זוגך, אלא את כמכלול.
לא הגוף שלך הוא ששומר עבורך על קשר עם הורייך, עם אחייך ועם חברותייך הרבות, זוהי את שעושה זאת.
אחרי כל השנים שהוא שירת אותך נאמנה, אולי הגיע הזמן להתפייס איתו ולקבל אותו?
עודף משקל כחומת הגנה
אני מעלה פה נקודה, שאין לי תשובה ברורה לגביה. היא עשויה לקומם, אבל אני חושבת שבכל זאת היא שווה בחינה עם עצמך: לעיתים עודף המשקל נותן תחושה של הגנה – מפני אינטימיות, מפני הצורך להיות חשופה גופנית ורגשית. מעין חומה שנועדה להגן מפני העולם, אבל במקביל מרחיקה אותנו ממנו. אני לא אומרת שזה המצב אצלך, אני רק מציעה לבחון את העניין.
איפה המיניות שלך פוגשת אותך? אתכם?
שתינו יודעות שאת אישה מינית, את חושבת סקס, את מתעניינת בו, את מצליחה מעת לעת לגנוב לעצמך רגע להתענג עם עצמך, אבל כשזה נוגע לסקס עם הפרטנר שלך, משהו נכבה.
הרי אם תעשו סקס ותרצי להנות, תצטרכי להביא את כל החלקים שלך לתוך העניין – הן הרגשיים והן הגופניים. כשאת בחוסר קבלה עצמית ממושכת כל כך, זה עלול להיות מאיים, אז את מעדיפה להשאר עם המוכר, הבטוח, ולהמנע.
עבור רבות ורבים מאיתנו, לפגוש את עצמנו, את הפנים ואת החוץ שלנו, עלול להיות הרבה יותר מפחיד מאשר ללכת לבד במערה חשוכה. אבל כשאת לא פתוחה לקבל את עצמך, איך תוכלי להכניס אחרים לחייך? איך תוכלי לאפשר לבן זוגך לגעת בגופך, להתפעל ממנו, להכנס אליו? איך תוכלי להנות ולהתרגש מכך?
עיצוב הבית מול פירגון עצמי
שאלת אותי, מה לדעתי גורם לך להפניית המשאבים שלך כלפי טיפוח ועיצוב הבית שלך, במקום לטפל, לפרגן ולדאוג לעצמך.
אני חוזרת עשרות לשנים לאחור. אמנם לא גדלנו באותו קיבוץ, שתינו כבר מזמן לא קיבוצניקיות, אבל שתינו גם יודעות, שזה לא ממש משנה באיזה קיבוץ של שנות ה- 70-80 גדלת., החוויה היא אותה החוויה:
ה“אנחנו” המבטל את מקום ה“אני”, ראיית האחר מבטלת את ההתבוננות פנימה, ההסתפקות במועט, שלילת החומריות – כל אלה היו חלק בלתי נפרד מחיינו. בלי הרבה מקום לשאלות ולבחינה.
כשאת גדלה במציאות כזו, העובדה שהקמת משפחה ועזבת את הקיבוץ, אין בה די כדי לשנות את מה שהוטמע בך כל כך חזק.
כדי לפרגן לעצמך זמן והוצאה כספית עבורך בלבד – נעליים, למרות שכבר יש לך, החלפת התיק שלך, למרות שהקודם עדיין לא בלוי לגמרי, עיסוי, תספורת, יום כייף עם חברה – את צריכה להשתחרר מתפיסות הקולקטיב וזה ממש לא עניין של מה בכך. נחוצה התכווננות ועבודה מודעת על עצמינו, כדי שנוכל להניח לתפיסות הישנות ולהחליפן בכאלה שיותר מתאימות לנשים שאנחנו כיום. אני יודעת, בעצמי הייתי שם עד לאחרונה.
ובנוסף, ואני אומרת פה אמירה קשה – אולי על ידי כך שאת מעצבת את ביתך בטוב טעם מופתי, את מבטיחה לעצמך מחמאות מהסביבה, שאולי את חוששת שלא תקבלי על החיצוניות שלך. אבל היי, אנחנו כל כך מעבר לזה:
- כמו שכתבתי באחד הפוסטים שלי – הגענו לגיל שהעולם יכול לקפוץ לנו.
- מי שדעתן.ם חשובה לך, לא מודדות אותך בעיניים שלך. הקילוגרמים העודפים שלך פשוט לא מעניינים אותנו. את כן.
וכאן הכל מתקשר:
עכשיו אני!
בשביל שתוכלי לקחת לך רגע לעצמך, כדי שתתחילי לקבל את הגוף שלך, שתאפשרי לעצמך הנאה מינית עם הפרטנר שלך וכדי שתפרגני לעצמך ולא רק לביתך – את צריכה להתחיל לראות את עצמך, להבין מה הצרכים שלך, מה את רוצה, מה את אוהבת ומה לא.
את מכירה את ההשוואה לאם ולילדיה במצב חירום בטיסה – קודם האם שמה על עצמה מסכת חמצן ורק אחר כך מתפנה לטפל בילדיה, אחרת עלול לקרות מצב, שכבר יהיה מאוחר מדי בשבילה לדאוג לעצמה. אותו הדבר את.
כל עוד לא תשימי את עצמך במרכז, יהיה לך קשה להנות מעצמך ולהפיץ את האור שלך החוצה. כשאת שמה את העבודה, הילדות, בן הזוג והבית לפנייך, את זוכה לקבל פירורים מעצמך. ואם מסתכלים על זה באופן הפוך – גם האחרות.ים אינם זוכים למיטב שלך. את במירוץ לגרום לכולם להיות מרוצים ואת מתרוקנת בדרך.
מה לעשות?
פשוט לכתוב, קשה לבצע, אבל אם את רוצה לשנות את המצב הקיים תצטרכי:
להחליט שאת רוצה לרדת מהקרוסלה הזו, שכבר יש לך סחרחורת ושאת לא נהנית יותר.
להבין שיש בך את הכוחות לשנות, ושכלום לא יקרה עד שתבחרי להשתמש בהם.
זוכרת את המילה “תחביבים“? אני חושבת, שמרוב עיסוקים, אין לך זמן לחשוב לרגע מה את אוהבת לעשות עם עצמך, בשביל עצמך, לא לשם התפוקה והתוצר הסופי אלא לשם ההנאה שבעשיה. נסי למצוא אחד כזה. זו נשמעת עצה בשקל, אבל היא עושה פלאים.
תצטרכי להכיר בכך, שהאהבה העצמית אינה באה על חשבון האחרים, אלא ההיפך הוא הנכון. הרבה יותר קל לאהוב את מי שאוהבת את עצמה. זה לקח לי 40 ומשהו שנה להעז להשתנות והניסיון הפרטי מראה לי יום יום, שזה תענוג לא נורמאלי!
בהצלחה, אהובה.
שלך, רוית