מה הקשר בין ריצוי להנאה מינית?
נשים רבות לא מסופקות ולא מרוצות מחיי המין שלהן, בין היתר כי הן עסוקות בריצוי הפרטנר שלהן, על חשבון ההנאה האישית שלהן.
לא רק שהן לא טורחות לדבר עם בן הזוג שלהן על מה הן רוצות, לפעמים הן אפילו לא עצרו רגע לברר לעצמן, אם ישנם דברים כאלה ומה הם.
זה מתחיל בילדות
לעיתים החינוך לריצוי מובנה בנו מגיל כה צעיר, שאנחנו כלל לא מודעות, למחיר שאנחנו משלמות.
חונכנו להיות חייכניות, נחמדות ונעימות ולוודא שכולם מסביבנו בסדר. אם מישהו יזדקק לעזרה, לרוב תהיה זו אחת הילדות בגן שתסייע לו, והיא כמובן תתוגמל על כך בדברי שבח מהמבוגרים סביבה.
כשהסביבה תשוב ותשבח בכל פעם שתבוטא התנהגות כזו, הריצוי עלול להפוך לחלק בלתי נפרד מאיתנו.
כשמגיע הדוד מאמריקה, אנחנו מחויבות לתת לו נשיקה, למרות שזה הדבר האחרון בעולם שאנחנו רוצות לעשות, כי אם לא, הוא נורא יעלב, המסכן.
אנחנו עושות הכל, כדי שאף אחד לא ייפגע מאיתנו ושכולם יהיו מרוצים.
איפה אנחנו בסיפור הזה?
לרוב, לא לימדו אותנו, שבמקביל לעזרה, לנחמדות ולחיוכים המצופים מאיתנו – רצוי שנבחן עם עצמנו, מתי התנהגות כזו מתאימה לנו ומתי לא? כלפי מי אנחנו רוצות להיות נחמדות וכלפי מי לא?
בלי לשים לב, אנחנו שוכחות את עצמנו.
מדוע, לעזאזל, אנחנו כל כך חוששות שמישהו יפגע? מה יקרה אם נשים לפעמים את רצונותינו לפני אלה של האחר?
ואולי כדאי שנשים לב, ממה אנחנו יותר חוששות – מכך שהאחר ייפגע – או שאולי מכך שיפגע השם הטוב שלנו, שעמלנו לבנות לעצמנו לאורך השנים?
איך קרה, שהאחרים קיבלו את הבכורה על פנינו, שהם תמיד יותר חשובים לנו מאשר אנחנו עצמנו? זה יכול להיות בן הזוג, הילדים, ההורים, החברות, השכנות, הקולגות, הבוסית – וזה פשוט לא נגמר.
המחיר שאנחנו משלמות
המחיר שאנו משלמות הוא בלתי נסבל. הוא כולל פגיעה באותנטיות שלנו, בנוכחות שלנו, בהקשבה לצרכים שלנו, בחיבור שלנו לעצמנו.
אנחנו יוצרות "אני" מזויף, כזה, שלא תמיד יש קשר בינו לביננו. "אני", שמבטיח לנו שם טוב, אבל במקביל, עלול לבטל את האני האמיתי שלנו. כשכולם מצפים מאיתנו להיות נהדרות עבורם – לא תמיד נשאר לנו הרבה בשבילנו.
זה ממשיך בתקופת הנעורים
כתלות בחינוך שהן קיבלו, נערות רבות מעתיקות את הדפוס המרצה אל תוך חיי המין שלהן.
הן מבצעות אקטים מיניים שאינן רוצות בהם, עם פרטנרים, שהן אינן מעוניינות לעשות זאת איתם ובתזמון שאינו מתאים להן.
בבסיס ההתנהגות הזו יכולים לעמוד גורמים שונים כמו חוסר בטחון או חוסר מקובלות חברתית, אולם גורמים אחרים יכולים להיות קשורים לאיזור הרציה:
"אנחנו כבר מספיק זמן יחד והוא מצפה לזה", "החבר שלי חוזר מהצבא אחרי 3 שבועות, מסכן", "אם אני לא אעשה את זה, הוא בטח ימצא מישהי אחרת שכן תעשה את זה".
נערות אלה, כבר בתחילת המסע המיני שלהן, מבטלות את עצמן, מתנתקות מהחיבור לרצונות שלהן ולמה נעים או לא נעים להן.
הן מפנות את כל תשומת הלב אל רצונותיו של הפרטנר שלהן ושוכחות שמדובר ביחסים, שאמורים להיטיב עם שני הצדדים.
אני? מרצה?
פעמים רבות זה ממשיך לחיי המין הבוגרים שלנו, אפילו כשאנחנו בתוך מערכת יחסים משמעותית. אנחנו עלולות למחוק את הרצונות שלנו – בין אם על ידי קיום יחסי מין בזמנים, שאינם תואמים לצרכים ולרצונות שלנו ובאמצעות אקטים שאיננו רוצות בהם, ובין אם על ידי כך, שנוותר על דברים שאנחנו כן רוצות לנסות ולחוות.
כדי שיחסי מין, מגע ואינטימיות יהיו משמעותיים, מקרבים, מספקים ומענגים – כפי שראוי שיהיו, כפי שהם יכולים להיות – אנחנו חייבות לראות בתוכם גם את עצמינו, להיות מודעות לרצונות ולצרכים שלנו ולבטא אותם מול הפרטנר שלנו. זה ריקוד של שניים ולא הצגה בה יש שחקן ראשי ושחקנית משנה.
נשים משלמות מחירים כבדים בחתירה לריצוי בעת קיום יחסי מין:
- מקיימות יחסי מין עם הפרטנר שלהן כדי לסמן V, כדי שיהיה מסופק וכדי לנסות ולמנוע ממנו לחפש סקס מחוץ לבית.
- מזייפות אורגזמה, כדי שהגבר שלהן יהיה מרוצה מעצמו או כדי לקצר את כל התהליך.
- לא דואגות לבטא את הרצונות שלהן, הקשורים למגע, לאינטימיות, למיניות.
- מבצעות אקטים מיניים שאינן אוהבות ומקיימות באופן קבוע יחסי מין עם חדירה, למרות שלא תמיד הן נהנות מכך.
- מסתפקות באורגזמה של הגבר כאות לסיום האקט המיני ולא מתעקשות על האורגזמה שלהן (לגמרי לא חובה, ששני בני הזוג יחוו אורגמה בכל אקט מיני, כל עוד הם מקפידים שלא יהיה צד אחד לא מסופק על בסיס קבוע).
- לא משתפות את הפרטנר, במקרה שהן מרגישות חוסר נוחות או כאב.
- במין מזדמן או עם פרטנר חדש – מוותרות על שימוש בקונדום, כי הוא מתעקש שלא לשים אותו "אחרת ההנאה שלו תפגע".
וזה רק על קצה המזלג.
צריך שניים לטנגו
כשאת מרצה את לא נוכחת, את עסוקה באחר, בחוץ, במקום בחוויה שלך. עונג מיני שלם דורש נוכחות מלאה שלך, של כולך, לא רק של גופך.
כשהראש שלך טרוד ברמת המרוצות של הפרטנר שלך, כשאת מוותרת על הדברים שאת רוצה לעצמך – ההנאה שלך בהכרח נפגמת.
אין הכוונה לכך, שעליך להתחיל ולהתעלם מהפרנטר שלך ולראות רק את עצמך, אלא שתוודאי, שאת ורצונותייך תהיו נוכחים בחדר, כמו גם נוכחותו ורצונותיו שלו. כששניכם במודעות ל"כאן ועכשיו" ודואגים לעצמכם ולאחר, החויה של כל אחד מכם משתפרת ואיתה, כמובן, החוויה המשותפת.
בואי נביט רגע פנימה
עכשיו, אולי תוכלי לעצור לרגע ולהתבונן אל תוך מערכת היחסים המינית שבה את נמצאת כרגע (או בלשון עבר, אם נכון להיום אינך מצויה במערכת יחסים):
- האם את יודעת להגיד לעצמך מה את אוהבת בה ומה פחות? מדוע את עושה את הדברים שאת לא נהנית מהם? מה את חוששת שעלול לקרות, אם תבטאי את תחושתך?
- מה את רוצה שיהיה בה ושחסר בה כיום? האם תוכלי לנסות ולבטא זאת מול הפרטנר שלך?
- אם את מזייפת את ההנאה שלך – מדוע את עושה זאת? מי המרוויח ומי המפסיד מכך?
- האם הפרטנר שלך ער לצרכייך ומנסה לספק אותם?
אם לסכם בכמה מילים את הפוסט הזה, כדי שתהיי מסופקת ומרוצה, את צריכה תחילה לאפשר לעצמך לזהות מה את רוצה ומה את לא רוצה, מה נעים לך, מה מעורר אותך, מה את אוהבת .
לאחר מכן תצטרכי להתחיל ולבטא זאת מול פרטנר שלך ולעשות כל שביכולתך, כדי שהדברים יתנהלו באופן שמתאים גם לך. עוד על הנושא ראי פוסט – כיצד לתקשר את המיניות שלכם – מבוא למיניות מדוברת.
אחכה לך בפוסט הבא, אשמח שתבואי.